מה הם אומרים?

סיפורים אישיים וקטעים שנכתבו בידי מחוננים והוריהם על ניסיונם האישי בנושא

יום העשרה. 1

כיתת מחוננים. 12

הקפצת כיתה. 17

אפשרויות אחרות.. 19

הפן החברתי 23

תגובות לחיבור "מבחר עצות להורי מחוננים". 35

תגובות בפורום מנסה. 37

תגובות בפורום האוניברסיטה הפתוחה. 45

תגובות בפורום חינוך לגיל הרך. 60

תגובות בפורום מחוננים זה בעעע. 68

תגובות בדוא"ל. 71

פתיחה

הסיפורים והקטעים קובצו מפורומים ברחבי האינטרנט, תחת עריכה מינימאלית במידת האפשר. אנו מקווים להרחיב את הקובץ בעתיד: מחוננים והורים למחוננים- אנא שילחו לנו את סיפוריכם האישיים בדוא"ל (נא לשלוח את הסיפור בגוף הדוא"ל, ולא בקובץ מצורף- קבצים מצורפים לא ייפתחו). למיטב ידיעתנו זהו החיבור הראשון המנסה להביא את דבריהם של מחוננים והורים למחוננים בארץ, המבוססים על ניסיונם האישי בנושא.

יום העשרה

התמדה

למרות שפגשתי במרכז ההעשרה מורים הרבה יותר טובים מאשר בבית הספר, דווקא המורים הטובים המעטים (מאוד) שפגשתי בבית הספר תרמו לי הרבה יותר, בגלל העובדה הפשוטה שבמרכז התחלפו המורים כל מחצית ("העשרה"), וגם אם נוצרה התעניינות או קשר עם מורה מסוים אף פעם לא היה לעניין סיכוי להתפתח. כפי שהמערכת בנויה כיום, היא יכולה להביס בקלות גם את המורה הטוב והאיכפתי ביותר.

מניסיוני, רק לדברים שהיה להם המשך לאורך השנים, הייתה משמעות אמיתית (זו כמעט טאוטולוגיה..). והלוואי שהיו יודעים זאת בכל אותן תוכניות "העשרה" שהייתי בהן... שמרוב תחומים, דובים, כוונות טובות ובלגן לא היה בהן דבר שנלמד לעומק, ברצינות -שום דבר משמעותי לאורך זמן.

הציון: לא מספיק מאת: אימא של מחוננת-

בתור אימא של, נכחתי לאחרונה במספר מפגשים בכיתה של הבת היקרה שלי. אין לי רקע בחינוך, אני לא גאון הדור, אבל מה שראיתי היה ראוי לציון לא מספיק בעליל. שיעור באמנות שאמור היה להיות מעורר מחשבה ויצירה נגמר בשתי מטלות שעברו לילדים מעל לראש בלי לעורר מחשבה יצירה או איזשהו רצון להעמיק. שיעור מדעים שחלף בעניים מזוגגות כי הארגון והסדר היה ממנו והלאה. וכך הלאה.

אני בהחלט מאמינה בכל לב בשיטת הלימוד הזו, אני מיישמת אותה הלכה למעשה בבית, אבל כולנו יודעים כמה קל לגלוש לבלגן חוגג כשאין סדר, הגיון או איזהו חוט מקשר בשיעור. אני חולקת איתכם כאן את התסכול שלי, ואולי אשמע הורים נוספים ודעותיהם בנידון כדי לקבל פרספקטיבה נוספת.

מדובר ביום העשרה שבועי. המון רצון טוב של המורים, ילדים מקסימים ובכל זאת -- תחושה של פספוס אדיר.

טיב יום העשרה שבועי מאת: חוה-

לא ניתן ללמד משהו ברצינות על בסיס שבועי ללא שיעורי בית רבים וללא מטלות שיטתיות. מאחר שהילדים שמתקבלים ליום העשרה שבועי הם לאו דווקא ילדים שמצטיינים במשמעת עצמית ביכולת לדחות סיפוקים וכד' התוצאה היא שבקורסים האלה לא נותנים שיעורים לא בוחנים מה הילדים קלטו ומערכת ללא בקרה היא הרבה פעמים ברמה נמוכה.

למעשה אין בקרה על המסגרות האלה.

אומרים שגאונות זה 99% עבודה קשה. בחוגים אלו לא מכירים בזה.

עם זאת, כפי שציינה בתך עצם היציאה מן המסגרת הרגילה זה סוג של בילוי ולחלק מן הילדים זה פותר בעיות חברתיות.

לחלק מהילדים זה יוצר בעיות כי הם מפסידים חומר וזה לא שיא הכיף להשלים שיעורים.

אני מסכימה אתך שהטיב של השיעורים ירוד אך כל זמן שהביקוש עולה בהרבה על ההיצע לא סביר שמשהו ישתנה.

כל הכבוד שהשקעת מזמנך ונכחת בשיעורים. רוב ההורים שמחים שילדיהם התקבלו למסגרת כה יוקרתית ולא מתעניינים מעבר לכך.

כאימא הרואה מול עיניה.. מאת: אפרת-

כאמא הרואה מול עיניה את תחומי התעניינותו הבלתי נגמרים של ילדי בגבעתיים... החל ממילים לשירים (איכותיים) כמו החיפושיות ועוד.. ברצון ליצור סיפורים וכתבות ועיתונים ותמונות ניתן לחשוף את הילדים האלה לעולם המלל, לסרטי מוסיקה איכותיים כמו החיפושיות, לקרוא את המילים, לתרגם מאנגלית, לכתוב ולהשחיז את יכולת הכתיבה,(בעצם יש יכולת אין מי/מה שיעודד להמשיך, בבית זה קשה, אם יש פרוייקט ניתן לעודד באופן מתמשך - אך האנשים המתאימים צריכים להיות שם....) כבר אמרתי בעבר אחד הדברים החשובים ביותר הוא ידיעת השפה האנגלית, ללמד אותם כלים שאיתם יוכלו ליצור: כתיבה, שפת תכנות (גם בכיתה ג') יש לי הרושם שבמרכזים הכוונה 'לחשוף' אותם לתחומים שונים, אך לא לוקחים בחשבון שהם חשופים, צריך לתת להם את הכלים ליצור.

כמו כן אני חושבת שבמרכז צריכים לעבוד אנשים הבאים מהרקע של המחוננים ולא אנשים שלמדו בתאוריה מה זה מחוננים..

הילדים בגבעתיים היו מאוד לא מרוצים מתנועה מגע ונשימה, למרות שאני אישית באה מהתחום, את הרעיון הזה אפשר היה להעביר לילדים על ידי טיול של 1/2 בבוקר בטבע..

במחשבה שנייה

כשקראתי שוב את הדברים נראה היה אולי שנשמעת נימת ביקורת על המרכז בגבעתיים - לא - אני יודעת שיש שם אנשים מקסימים ובעלי רצון טוב (ומעל לזה) הביקורת היתה כללית, על המערכת בכלל.

כוונות טובות... מאת: פרנקנשטיין-

גם אצלנו הילדים לא סבלו את שיעורי התנועה (פלדנקרייז), למרות הכוונות הטובות לפתח את הצד המוטורי אצל הילדים... לא הייתי מתעכב על כך אלמלא זו היתה דוגמא כל כך קולעת לכישלון הגדול של מרכזי ההעשרה (ותדברי עם כמה מחוננים בוגרים...)- רק אחד מעשר (!) ילדים שהתחילו בכיתה ג' המשיך עד לט', ואף אחד לא זוכר או קיבל משהו מאותם שיעורי תנועה בכיתה ג'... כישלון המרכזים (והטיפול במחוננים ככלל) הוא סוד גלוי ענק של המערכת- שיכול להתקיים רק בזכות העובדה שמעולם (!) לא נעשה מחקר או אפילו משוב ממחוננים בוגרים, והנתק בין ההורה הממוצע לבוגרים כאלו. עצתי לך, אל תסמכי על המערכת. עד כמה שזה קשה- תיישמי את הרעיונות שלך בבית (את כישורייך האישיים יוכל להשלים מורה פרטי, ובהחלט ניתן ליצור מסגרת לפרויקטים לאורך זמן גם בבית. ישנם הורים שמוכנים להוציא אלפי שקלים על חוגים וימי העשרה למיניהם, ומעולם אפילו לא ניסו להביא לילד שלהם מורה פרטי לשעה אחת- כאשר ברור ששיטת הלמידה האינדיבידואלית היא המתאימה ביותר לרוב המחוננים...).

אני בטוח שאפילו בכיתה שלי במרכז היו מחוננים שמנת המשכל שלהם או כישרונותיהם אינם נופלים מאלו של___ (תמלאי כאן את הגאון המועדף עליך), אך גם אם הפוטנציאל של הילדים בכיתתי לא נפל (ואולי אפילו עלה) על אלו של איינשטיין, ויטגנשטיין, אייזנשטיין, מורגנשטיין ופיינשטיין- אני מסופק מאוד אם למישהו מהם היה סיכוי אמיתי להצטרף לרשימה הזו (ולא רק בגלל שם המשפחה...)- מחוננות צריכה סביבה לימודית ותרבותית מסוימת כדי לגדול בה.

נכתב כאן שמחוננות היא תכונה נרכשת- כשם שניתן לרכוש את המחוננות, ניתן גם לאבד אותה... למעשה, לפי מיטב כושר השיפוט שלי, רוב רובם של המחוננים שלמדו איתי איבדו את רוב רובה של המחוננות שלהם במהלך השנים, והדבר קרה בין כיתות ו' לי"ב הרבה יותר מאשר בין א' לו' (חשוב ביותר!), ואני מניח שהמסגרת המדכאת של הצבא תוריד עוד יותר את מספר "הניצולים". סיכום ביניים- המחוננים אצלנו נחלקים ל-4 קבוצות עיקריות:

1. אלו שנסגרו בתוך התחומים של מתמטיקה-מחשבים-וכדומה. חלקם, לאו דווקא בגלל שזה תחום כישוריהם העיקרי (ולמרות כישורים הומאניסטיים-אומנותיים בולטים), אלא פשוט בגלל שרק במקצועות הללו היה להם איך להתקדם...

2. אלו שוויתרו על המחוננות שלהם על מנת לזכות בהשתלבות קלה יותר בחברה. אני מניח שאם תימדד "מנת המשכל" שלהם הם עדיין ישיגו תוצאות מצוינות, אך לא נותר בהם כמעט רמז לסקרנות, להתלהבות, ולניצוץ בעיניים שאפיין אותם כילדים... הוא פשוט נכבה בהדרגה.

עבור קבוצה זו, המחוננות היא איזשהו זיכרון ילדות רחוק, לפעמים מר ולפעמים מתוק ("למדתי במרכז העשרה...").

3. אלו שמוחם נשטף באיזושהי אידיאולוגיה מסוימת בגיל ההתבגרות – אנשים אלו איבדו חלק ניכר מעצמאותם המחשבתית. אינני שופט קבוצה זו- אלו שחזרו בתשובה למשל, יוכלו אולי לממש את מחוננותם בחברה החרדית, אך במובן מסוים זה לא רלוונטי מבחינתי.

4. אלו שפיתחו בעיות חברתיות קשות. האמת- אין לי (או למשהו אחר, למיטב ידיעתי) הרבה קשר איתם. גם אותם אינני שופט- ייתכן אפילו שאחד מביניהם שוקד ברגעים אלו על יצירת מופת, או יוצר במעבדה בחצר האחורית שלו משהו שעוד נשמע אליו (בתקווה שלא מדובר בפרנקנשטיין...), אך משום מה יש לי ההרגשה שלא זה המצב...

על המרכזים השבועיים והחינוך בארץ.. מאת: אילה-

אפרופו המרכזים השבועיים כמו כל דבר בארץ שמגיע מן התאוריה למציאות, שהתאוריה מכתיבה את המציאות, תאוריה ששורשיה לוקים בחסר - לא ניתן מענה אמיתי למחוננים.

הדבר מזכיר לי את עניין הבדידים וזנב הגוף במתמטיקה בביה"ס: כל מיני נשים שהגיעו לתפקידים מסויימים כאשר צעדו במסלולים הנכונים ולאו דווקא ע"פ כישרון, אלא ע"פ וותק יכולת פריצה קדימה (שאינה קשורה לכישרון), הגיעו להיות מנחות, מפקחות וכיו"ב מיומנותן העיקרית היא כתיבת ניירות עמדה וסילבוסים: לנשים אלה היה בד"כ קשה במתמטיקה אז הם המציאו את כל העזרים/הקביים וכו' כדי שיקל לילדים לתפוש מתמטיקה... (אמרתי זאת לפני שנים...) רצוי לפתח אצל המחוננים כישורי כתיבה וסיפור - יש להם המון רעיונות - בני לא חדל לדבר ולהמציא רעיונות. ראוי ללמדם אנגלית מכיתה א' באופן מעמיק כך שיוכלו להשתמש בה כשפת אם מוקדם ככל האפשר. ועוד... ועוד...

אני פשוט כ"כ מיואשת ממערכת החינוך שאין לי כוח להמשיך.

לא אשכח איך ראיתי את אחת המפקחות מסתכלת בסילבוס של אחד המרכזים, עם חיוך קורן מאושר, הסילבוס היה עבורה המעשה - שעוטר במלל מיותר ...

נמאס (אני מלאה..) לדעתי מי שלא היה מחונן לא יכול לעסוק במחוננים, אגב רוב המחוננים, לא מגיעים רחוק (סתם אינטואיציה) כי הם נבלמים ע"י הכוחות שיודעים "לפרוץ קדימה", "לפלח דרך" ולא לסלול דרך = ליצור. בגלל זה אין איינשטינים ובארץ שלנו רמת התלמידים הולכת ויורדת כי אנשים לא נבחרים ע"פ הכישרון (ברוב המקרים) אלא ע"פ יכולת ההישרדות שהיא תוצר המורכב בעיקר מגורמים סביבתיים.- ואני כוללת בתוך כך גם את המינויים והקידומים על סמך היכרות אישית (ויטמין P ), אשר בארץ כה קטנה מאוד משמעותיים ומבטלים כמעט לחלוטין כל תחרות.

נסחפתי, אבל מה שרציתי לומר - לא האנשים המתאימים בחינוך עוסקים בחינוך..

יש לי חלום, שכלבוטייק יעשה מעקב סמוי אחר כל המפקחות והמפקחים וכל המשרתים במשרות בכירות בחינוך כמה זמן הם עובדים... לא תאמינו כשתראו את התוצאות..

אפשר היה להכפיל את שעות ההוראה בביה"ס בכל הארץ ללא המפקחים שלא תורמים דבר.

אגב, אם ברצוננו לדעת מיהו מורה טוב עלינו לשאול את הלקוחות שלו - התלמידים- ואין לי ספק שהתלמידים יודעים טוב יותר מכל גורם אחר מיהו מורה טוב, מי יוצר איתם קשר טוב, מי מצליח לעניין להיות אותנטי, מי מצליח לאתגר... ולא מי מצליח לנסח נייר עמדה זה או אחר המשמש כיסוי___.

סליחה, אבל אולי יצא מזה משהו

זה היה ספונטני לחלוטין ולא בזבזתי זמן על ניסוח...

לאילה שלום, מאת: לימור לבנת-

אני מזדהה עם תחושת היאוש הכללית ממערכת החינוך ותוכניות ההעשרה. מה שרציתי להציע לך הוא להתיאש, פעם אחת ולתמיד, מהמערכת, ולהשקיע את כל האנרגיה במתן מענה לימודי ישיר לילד. חבל על הכוחות שלך... פשוט תשבי עם הילד ותיישמי איתו את כל הרעיונות שלך שהיית רוצה לראות במערכת.

יחס משפיל של מחנכת מאת: דנה-

בתי עולה לכתה ד'. היא ילדה מחוננת הלומדת בשעות הבוקר במרכז למחוננים בעירנו. בתי היא ילדה חרוצה האוהבת ללמוד הן במרכז והן בבית ספרה. אך, למרבה הצער, המחנכת שלה בכתה ג (שתהיה גם המחנכת שלה בכתה ד') נהגה להשפיל אותה. אם היא טעתה היא העליבה אותה באוזני הכיתה ואמרה: "מכון ___ למחוננים זה לא הכול!" ואז כולם פרצו בצחוק. היא גם הקשתה בכל הנוגע להשלמת שעורי בית, בחנה על חומר שלימדה דווקא ביום שבו בתי לא נמצאה בבית הספר מבלי למסור לה את החומר, לימדה באותו יום ספרות ללא ספר לימוד, אלא מתוך דפי עבודה ולא דאגה למסור לבתי את הדפים למרות שהיא ביקשה זאת ממנה (גם אני פניתי אליה בעניין זה) ועוד... כן סירבה לאפשר לה להתקדם במתמטיקה לפי הקצב שלה (למרות שהמורה בכתה ב' איפשרה לה להתקדם, עודדה וטיפחה אותה.) היא טענה שאין לה זמן להעשרות... דומה שיש לה משהו נגד מחוננים. אני חוששת שמא המחנכת תמשיך להתייחס כך אל בתי גם בשנת הלימודים הבאה. אני חשה חוסר-אונים.

חוסר התחשבות בביה"ס מאת: חנה-

בני לומד ביום שישי במסגרת יום העשרה. בכיתתו עושים בקביעות מבחנים ביום זה. הילד נאלץ גם להשלים חומר וגם מבחן שנעשה מחוץ לכיתה. זה משפיע על הישגיו, כמו כן נאלץ לעשות 2 מבחנים ביום.

פניתי למחנכת וביקשתי התחשבות בילד, וביקשתי שלא יעשו מבחנים ביום זה. המחנכת הפנתה אותי למנהלת שאיימה עלי שהיא תדאג להוציא את הילד מיום ההעשרה.

מה ביכולתי לעשות ?

קשה לצוות החינוך להתמודד עם ילדים כמו שלך מאת: אתי-

לצערי הרב, אני מכירה את היחס הזה מקרוב. לא פעם בני קיבל יחס מנוכר ולא הוגן. רמת הציפיות של הצוות החינוכי גבוהות מאוד מילדים מחוננים. לא פעם אני שומעת שילדים אלו מופלים לרעה. אני באמת מאמינה שאחת הסיבות ליחס זה היא שלמורים אין את היכולת להתמודד עם ילדים כאלה.

באחת השיחות עם מנהלת בית הספר של בני הזדעזעתי והבנתי עד כמה המערכת מרובעת ורק למי שיש נגיעה עם מחוננים את המורכבות של ילד מחונן. מבחינת אותה מנהלת: חינוך למצוינות, מחוננות = אליטיזם. "מערכת החינוך דוגלת באינטגרציה" מבחינתי זה חינוך לבינוניות

להבדיל מהעצה שקיבלת מהצוות, אני מייעצת לך לא לעקוף את המנהלת. אין מה לעשות גם אם היא תקבל הוראה מהמפקחת בסופו של דבר היא עדיין המנהלת של בנך, והוא יצטרך להתמודד איתה יום יום. בכל מקרה אני מציעה לך ללכת איתה, לתת לה הרגשה שאת מתייעצת איתה. תקיימי איתה שיחה בה תתני לה את "הכבוד" המגיע לה ותאמרי לה עד כמה רק היא יכולה לעזור לו להצליח וכמה חשוב לך להתייעץ איתה- תאמיני לי, קשה לי לכתוב משפטים כאלה אך הם עובדים טוב יותר ומשיגים את המטרה

בנות מחוננות מאת: רות-

שלום רב,

אני אם לבת בת 9, המשתתפת זו השנה השניה בתכנית למחוננים. בקבוצה המקורית שבה אותרה בתי, היו רשומות 9 בנות (ומעל ל 25 בנים), אך לאורך השנה הופיעו לשיעורים 3 בנות בלבד (שאחת מהן היא בתי). בקבוצת הבנים הנשירה היתה קטנה בהרבה. הבנות המעטות בתכנית נפגעות פעמיים - הן משום שהתכנים לרוב פחות אטרקטיביים עבורן - רוב הנושאים פונים יותר לבנים, ובשל היותן מיעוט כה זעום מתחשבים פחות בדעתן; והן משום שהתרומה החברתית של קבוצת המחוננים עבורן מוגבלת הרבה יותר.

בשיחות שקיימתי עם מנהלת המרכז נעשו נסיונות לדאוג לפתרונות לבנות (כמו לאפשר להן לבחור מקצועות אחרים ולהצטרף לקבוצות אחרות), אך אני מרגישה שאין מספיק מאמץ לרתום את הבנות, בעיקר את אלה שנשרו מהתכנית. הגדלת מספר הבנות יתרום כמובן לבנות הנוכחות, ויגדיל את הסיכוי שהן לא תשורנה, אך הוא חשוב גם ברמה החברתית הכללית.

איזה בולשיט הכול........... מאת: ילדה מחוננת-

בתור ילדה מחוננת אני נדהמת לקרוא מה שאתם כותבים כאן.

אם הילדים שלכם מחוננים אך רואים טלויזיה ולא מעוניינים לפתח את תחומי הידע שלהם או לא מעוניינים לספר לאנשים שהם מחוננים ולא רוצים ללכת ליום העשרה ליום העשרה למחונים או לכיתת מחוננים אז תבינו שזה לא פשוט להיות ילד מחונן.

קשה למצוא חברים........מישהו לדבר איתו ויבין על מה אתה מדבר ....מישהו עם אינטליגנציה כמו שלך וסוף סוף שיש מקום כמו תוכניות המחוננים למצוא בהם חברה כזאת אז הרוב שם הם בנים....

מה גם בשיעורים נורא משעמם לנו ולקפוץ כיתה זה רעיון לא כל כך טוב כי לעזוב את החברים הקיימים...........מבאס ביותר.

בתור נערה מחוננת מאת: גיל-

בתור נערה מחוננת אני מרגישה שקצת "התבזבזתי", שכל התוכניות למחוננים (לא יום ההעשרה השבועי וכו'- התוכניות שיש למדינה בקשר למחוננים) מיועדות בעיקר לבנים, שבתור תיכוניסטית לאף אחד כבר לא אכפת מהמחוננות שלי, כי בתיכון כבר לומדים רק לבגרויות.

העשרע מאת: לאונרדו-

עמותת ההורים מתמקדת בנושאים כספיים. לדעתי זו טעות- גם אם המחלקה למחוננים הייתה טובעת בתקציבים, המצב לא היה משתפר, מכיוון שכל הכוחות והכספים מופנים לכיוון לא פרודוקטיבי, שלא עוזר באמת לילדים המחוננים. קיימת כיום דוגמה במערכת החינוך למחוננים, שבדומה ל"טעות" הקודמת- שיטת "הקפצת הכיתות", גורמת נזק עצום לדור שלם של מחוננים. ההמצאה הנוכחית של אנשי החינוך הדגולים שלנו נקראת: "העשרה", והיא מיושמת ב"מרכזי ההעשרה" ברחבי הארץ בקיצוניות ובביטחון עצמי של מי שאין לו ספקות בצדקת הדרך (עצם הבחירה הבלעדית באופנה החינוכית האחרונה היא בעיה מבנית במערכת- אם היו פותחים בפני המחוננים כמה שיטות למידה, וכל אחד היה בוחר את הדרך המתאימה לו, שיטת ההעשרה הייתה נעלמת מאליה, כי גם הילדים עצמם מבינים באיזשהו שלב שזה לא נותן להם מענה- רוב רובם עוזבים את המרכזים או נשארים בלית ברירה- כי אין להם אלטרנטיבה, וכי זה יותר נחמד מיום בבית ספר).

יש רק שתי מערכות חינוכיות בארץ שדוגלות בהעשרה כשיטתן החינוכית, ולשתיהן אין שום מטרה נמדדת: חינוך למחוננים וחינוך למפגרים, חינוך לבעלי IQ 140 ולבעלי IQ 60 (האחרונים גם זכו לחוק מיוחד שמסדיר את תקציביהם, בניגוד למחוננים, ויש להם בנות שרות, התרמות ומתנדבים... הרבה פחות אופנתי לתרום ולהתנדב עם מחוננים, ובכלל, המפגר מאיים על האדם הממוצע הרבה פחות מהמחונן... התקציב למחוננים הוא אלפית (!) מהתקציב לחינוך המיוחד- הלוואי שהיו משקיעים במחוננים כמו שמשקיעים במפגרים).

אין לי טענות נגד ממציאי שיטת ההעשרה, ואינני אדיש לסוד הצלחתה השיווקית (גם אני האמנתי בה... רק בדיעבד הבנתי את הבעיות שנוצרות)- על פניו היא נראית כל כך מבטיחה, שממש אין להתפלא על השימוש העיוור בה. ואיך לא? ההעשרה מדברת אלינו בכל כך הרבה מובנים... בטווח הקצר, היא מעניינת וכייפית, ומשלבת ערכים של סקרנות ויצירתיות- קל להתאהב בשיטת "ההעשרה" -תודו שחייבים להעריך את היופי שלה!.....

.....כמה מתחנפת אלינו האידיאה הזו, המקסימה באמת, של אותה דמות של איש אשכולות רב-תחומי, של השלם העולה על סך חלקיו, של החגיגה היצירתית וההפריה ההדדית בין התחומים, בניגוד לאותו אדם שמתמחה רק בתחום צר, ועובד שנים על אותה בעיה (רק חבל שלא טרחנו לקרוא את הביוגרפיה של אותו איש רנסאנס בינתחומי, כדי לבדוק אם באמת הוא קיבל העשרה, או שהוא קיבל משהו אחר... ואולי, מעולם לא חינכו ילדים בגישת ההעשרה הזו, אבל מי אלה שגידלו את אותו גאון לעומתנו, מה בכלל הבינו בזמנם בחינוך?! האם הם קראו מחקרים אקדמיים? האם היו מעודכנים במה שנכתב בגיליון האחרון של Gifted Child Quarterly ?? האם הם השתתפו ב"חשיבה המחודשת בה עוצב חזון חדש להוראה למחלקה למחוננים" (אני לא ממציא את זה!) ??? כמה התקדמנו מאז.. ).

אך כמה חבל שדברים לא עובדים כך... כמה חבל שילדים הם לא איזשהו כלי קיבול, שככל שיידחפו להם יותר גירויים חדשים וחוויות והעשרות ותחומים ורעיונות ובלגן וכיף, זה יצטבר בתוכם באיזה אורח פלא, והם יצאו יותר מועשרים, מעניינים ויצירתיים. כמה חבל שזה לא כל כך פשוט! ילדים צריכים ללמוד ולהתפתח ולהיבנות ולהתקדם בהדרגה, הם צריכים סדר, הם צ-ר-י-כ-י-ם כיוון מסוים. מי שמנסה לרוץ לכל הכיוונים, לא יגיע לאף מקום... הדבר דומה לצופה טלוויזיה שכל הזמן רק קופץ מערוץ לערוץ... בסוף שום דבר כבר לא מעניין אותו, הוא לא מסוגל להתאמץ ולהתרכז במשהו... לצערנו, דברים אלו ניכרים ומובנים רק בטווח הארוך...

תוכנית ההעשרה היא אסון- בלעדיה, היה הרבה יותר קל לשנות, אך מי יקשיב היום, כשמהצד השני יעמדו מנהלות, מפקחות ו"אנשי חינוך" שמאמינים שהם עושים עבודת קודש, שהם ממש מצילים את הילדים הללו, שהם פועלים לפי הגישות המתקדמות ביותר (וגם מתפרנסים מכך...). המשבר בחינוך מחוננים זועק לשמים, אבל כאן לא יהיו אפילו "המבחנים הבינלאומיים" כמו במתמטיקה, כי אף אחד לא בודק את המערכת הסגורה הזו- אין מבחנים, אין מטרות מדידות כלשהן- זוהי מערכת מעולם לא טרחה לשאול את בוגריה מה הם קיבלו לטווח הארוך מההעשרה (חוץ מיום חופשה שבועי כייפי מבית הספר – כיף כשלא צריך להתאמץ להגיע לאיזושהי מטרה, אין ש"ב, אין עבודות ואין מבחנים... גן עדן לעצלנים). מילא אם היו מאפשרים עוד שיטות למידה (נגיד, מנחה אישי למחונן המעוניין בכך), שיטת ההעשרה הייתה דועכת לבד, מול האלטרנטיבות המוצלחות בהרבה. אך לא, המרכזים דוגלים בהעשרה קיצונית, והם מספיק יהירים כדי לתת בלעדיות לשיטה שלהם, למרות שיעורי הנשירה הגבוהים ביותר... (הם חושבים שזה בגלל שהמחוננים לא מסתדרים עם השלמת החומר הנחות שלומדים בבית ספר...). לצערנו, גם להורים רבים יש אמונה כמעט עיוורת במערכת, ובאנשי החינוך ש"יש להם ניסיון רב בעבודה עם מחוננים", וש"יודעים מה שהם עושים". וגם אם הם רואים שהילד שלהם לא מקבל טיפול הולם לצרכיו- הרי שקשה לצאת נגד מרכזי ההעשרה, המלאים באנשים טובים המלאים ברצון טוב ובכוונות טובות, שממש מרצפות את המרכזים הללו...

הודעה בפורום "הורים +" פרת -

אני למדתי ב'אופק' מכיתה ג' עד כיתה ח'. היו שנים טובות והיו שנים רעות. היו בזה דברים טובים והיו רעים. עברו מאז אי אלו שנים, ההנהלה התחלפה ובטח גם התכנים השתנו, אז תשווי כל דבר שאני אומרת לנתונים שיתנו לך, אבל אני מניחה שמה שאני אומר יכול לעזור.

בשלוש השנים הראשונות היה לי בסה"כ טוב שם. המסגרת של אופק איפשרה לי ללמוד בגיל צעיר דברים שלא מלמדים בביה"ס או שמלמדים בביה"ס רק בגיל הרבה יותר מאוחר. גם המסגרת החברתית שם הייתה סה"כ נחמדה. בשנים היותר מאוחרות פחות ופחות נהניתי. בסופו של דבר עזבתי בסוף כיתה ח' (שנה לפני הסוף) עם טעם מר. אני לא יודעת אם השינוי לרעה היה רק כי זה כבר לא התאים לי בגיל 14, או כי המוסד השתנה ושם יותר דגש על לימוד של דברים 'מתוחכמים' ופחות על חשיפה לגירויים חדשים, אבל כשהכניסו דרישה של עבודות גמר וכשבכיתה ח' ביקשו שנכתוב עבודה בקורס על נוירולוגיה וגם נקרה לשם כך מאמרים באנגלית בסיינטיפיק אמריקן - פרשתי (ממתי זה שמישהו מחונן אומר הוא גם יודע אנגלית?).

שני דברים נוספים היו בעיה לאורך השנים. אחד הוא ההיעדרות מביה"ס יום בשבוע. אם הולכים על זה צריך להיות מתואמים טוב עם ביה"ס של עילם ולדבר עם המורה בתחילת השנה. מורות לא תמיד אוהבות שילדים נעדרים באופן קבוע. אז נכון שבכיתה ג או ד זה לא בעיה לילד מחונן להעדר מכמה שיעורי חשבון או עברית והוא ישלים את החומר בלי בעיה, אבל צריך להביא שאופר עלול לבוא על חשבון משהו יותר מעניים בביה"ס. אני למשל, הפסדתי את שעורי מלאכה במשך שנים (אז נכון שהיו שיעורי אומנות די מוצלחים באופק, אבל המורה למלאכה בביה"ס לא אהבה את זה). בגיל יותר מאוחר הבעיה העיקרית עם זה הייתה חברתית. ילדים בבי"ס בדרך כלל לא הכי אוהבת את הילדים החכמים, על אחת כמה וכמה אם זה מתבטא בצורה כ"כ בולטת בזה שהילד אף פעם לא מגיע לבי"ס בימי שני. בגיל של חטיבת הביניים, שהוא גיל אכזרי גם ככה, אני מאוד מאוד סבלתי מבחינה חברתית, ולתיוג שלי כ'מחוננת' היתה יד בדבר. זה גם גרם לכך שהיה לי לא קל להשלים את החומר של ביה"ס, בייחוד בשיעורים שלמדתי בקבוצות בלי החברות שלי והילדים האחרים בכיתה לא ששו לשתף אתי פעולה.

בעיה שנייה הייתה שלפעמים לימדו באופק חומר שהקדים את הנלמד בבית-הספר בשנה אחת. את המורה שלי בביה"ס זה הרגיז, ובצדק. הגדולה של אופק הייתה בקורסים הייחודיים שלו. מאוד נהניתי משיעורי האטימולוגיה, מטאורולוגיה, לוגיקה, כתיבה יוצרת, חקר הפטריות ודומיהם. גם הקורס בביולוגיה של כיתה ג היה מוצלח כי הוא הקדים את ביה"ס בשנים רבות. אבל ללמוד כימיה בכיתה ו' למשל, נראה לי ממש מיותר, בייחוד אם המטרה של אופק לא נתפסת כמיצוי הפוטנציאל ההשגי של הילד אלא כמתן גירויים ואפשרויות למידה לילדים שהלימודים בביה"ס לא מאתגרים אותם ומשעממים אותם. אם אופק מלמד בכיתה ה' מה שילד ממילא ילמד בבי"ס שנה אח"כ זה רק יעשה את ביה"ס ליותר משעמם.

מה המסקנות האופרטיביות מכל זה?

קודם כל לברר מה תוכנית הלימודים באופק, ואם באמת ניתנים שם עכשיו קורסים יחודיים ומעניינים. שנית, לברר אם יש שם עכשיו חובות לימודיות כמו עבודות סיום שיכולות להפוך את כל העסק למעיק. אם זה נראה מעניין - להתייעץ עם עילם ולשאול לדעתו. חשוב שלפני שהוא מחליט הוא ידע את הפלוסים והמינוסים (ובעיקר מה כרוך בהעדרות קבועה מבי"ס). ודבר אחרון - אם הוא הולך לשם - להיות עם יד על הדופק ולהוציא אותו משם אם באיזשהו שלב זה הופך להיות עול מיותר.

ודבר אחרון, בלי קשר לאופק. הסיווג של ילד כמחונן לא אומר שהוא חייב להיות פרופסור, לא אומר שהוא חייב להוציא מאה בכל המבחנים ולא אומר שאם הוא מעדיף לשחק כדורגל על קריאת ספרי הסטוריה הוא לא ממש את הפוטנציאל שלו. בקיצור - אל תעלו ציפיות יותר מדי ותשתדלו לא להלחיץ. יש לילד כישורים מצוינים - חבל שזה יהפוך בעיניו לחיסרון.

מתוך פורום "החינוך בישראל"-

הטיפול של משרד החינוך במחוננים הוא כסת"ח בלבד מחבר/ת : רונית-

באזור שלנו יש "בית ספר למחוננים", הפועל יום אחד בשבוע, אבל רק מכיתה ג'.

ילד מחונן הוא ילד עם צרכים מיוחדים (אני אישית מאמינה שהמערכת צריכה להתייחס לכל ילד כאל בעל צרכים מיוחדים, אבל זה לדיון אחר). לא יכול להיות שבית הספר יתעלם מן הצרכים האלה במשך השנתיים הראשונות ללימודים ואחר כך ישים אליהם לב (נגיד) יום בשבוע.

אני גם לא חושבת שנכון להפריד את הילדים המחוננים מן השאר (דוגמא קיצונית: סדרת האימונים שעברו הספורטאים בבריה"מ של פעם). הם צריכים להיות חלק מן החברה, כמו כל אחד אחר, רק שהם צריכים תמיכה מיוחדת ובדרך כלל זקוקים לכך שיאפשרו להם להתקדם עוד בלימודיהם בתחומי החוזק שלהם.

אנשים שלא מכירים את הנושא חושבים שילד מחונן הוא זה שטוב יותר מן האחרים בכל המקצועות. זה ממש לא כך!

ישנם תחומים רבים בהם ילד יכול להיות מחונן. בין התחומים שמערכת החינוך שלנו יודעת לזהות: אוצר מלים, הבנה, המשגה, חשבון, כישורים חברתיים, התארגנות ועוד. כמעט בכל המקרים, ילד מחונן מצטיין רק בחלק מן התחומים. באחרים הוא יכול להיות בינוני ואפילו חלש.

דוגמא נפוצה: הרבה פעמים בעלי יכולות מתמטיות גבוהות הם בעלי יכולת התארגנות נמוכה ("הפרופסור המפוזר").

הפער בין תחומי החוזק והחולשה יוצר רמת חרדה גבוהה יותר אצל רבים מן המחוננים. גם ציפיות הסביבה שיהיו "טובים בהכל" מול המציאות, גורמת לבעיות בדימוי העצמי. קיימת גם טענה שילדים מחוננים הם בדרך כלל יותר רגישים. לא קל להיות מחונן...

בין מנגנוני ההגנה שהם מפתחים להפחתת החרדה אפשר למצוא: אינטלקטואליזציה, ביקורתיות ומניפולטיביות, תגובות סומטיות ופרפקציוניזם.

לא נראה לכם שהם זקוקים לעזרה?

בתגובה ל: הטיפול של משרד החינוך במחוננים הוא כסת"ח בלבד- מחבר/ת: אביגדור בר-יוסף

בוקר טוב !

מהתגובות שקיבלתי עולה מסר ברור שהמעטים שיודעים מה זה ילד מחונן קובלים על המצב, והאחרים שאינם יודעים שרויים בחשיכה מוחלטת לגבי הנושא ולדעתי לא באשמתם.

עכשיו אני שואל מה עושים עם זה?

ממשיכים לבכות על מר גורלנו וגורל ילדינו שיכולים אולי להוציא פעם את המדינה הזאת מהבוץ אך לא יעשו זאת כי לא משקיעים בהם ?

או שמחליטים על דרך פעולה איך לקדם את נושא הילד המחונן כך שהציבור והפוליטיקאים יידעו מה זה וישנו את התייחסותם !

מה אתם מציעים ?

כיתת מחוננים

מעקב אחרי הצלחת התוכנית למחוננים מאת: אלון-

אני סקרן לדעת האם משרד החינוך מקיים מעקב אחרי מחוננים "ותיקים" כדי לבחון את מידת הצלחתם לאחר מכן בחיים ואת דעותיהם על הפרוייקט? היכן ניתן לקבל מחקרים כאלה, אם ישנם?

מאת: המחלקה למחוננים

לצערנו טרם נערך מחקר מסוג זה. המחלקה למחוננים מעוניינת מאד במחקר כזה אך עד כה לא נמצא התקציב הדרוש לכך.

מעקב אחר מחוננים מאת: אלון-

אני באופן אישי עזבתי את הפרוייקט בגיל 13 מסיבות שלא היו תלויות בי; לאחרונה שוחחתי עם אחת התלמידות מכיתתי, שסיפרה לי כי כמחצית מתלמידי הכיתה כלל לא השלימו את תעודת הבגרות!

לדעתי כדאי לקיים לפחות מחקר אמפירי ולאסוף נתונים זמינים יחסית כדי לעמוד על מידת הצלחתו ועל הכדאיות שבהשקעת המשאבים בפרוייקטים מעין אלה.

האם מישהו מפקח על פרויקט המחוננים ברחבי הארץ? מאת: מתי, אחרי צבא-

אני תלמיד בכתת מחוננים לשעבר באחת מכיתות המחוננים בארץ.

הדבר העיקרי שאני זוכר מהכיתה שלי, מלבד החברים הנפלאים שלי שם הוא:

ניסו ללמד אותנו בכוח כל מה שלא רצינו ללמוד: ערבית וצרפתית ללא בחירה, 5 יחידות ספרות ל"העשרה" גם למי שלא רצה,חוסר גמישות במערכת שעות ,חוסר נכונות לדבר ולהקשיב לתלמידים ובקיצור-ניסו ל"הרחיב לנו את האופקים" בכוח.

לא היה כל נסיון להבין פרטנית את רצונות ,שאיפות ונטיות התלמידים ונוצרה אווירה של דיכוי.ילדים מחוננים איבדו את כל הסקרנות שלהם-מה שלפי דעתי הופך אותם למחוננים.

הייתי מעוניין לדעת מי מפקח על כיתות ותכניות המחוננים בארץ ומי מבקר מנהלות שעושות כל העולה על רוחן בכדי להעלות את הממוצע המשוכלל של בית הספר שלהם (כיתת מחוננים שמחויבת באקסטרה יחידות-עושה פלאים לממוצע הזה)

אודה לכם באם תגיבו -היות שהנושא הזה,גם היום 5 שנים אחרי בית ספר, ממשיך להטריד אותי.

חומר למחשבה מאת: בינת-

הבת הקטנה שלי היא ילדה מחוננת. היום היא בת 23 אך כשהיתה בביה"ס גם היא היתה במחוננים. בתיכון היא עזבה ואף עשתה יותר מאוחר סרט על כך. לסרט קראה:" היינו חברות, היינו???"

בסרט היא טוענת, כמו חלק מכם, שבגלל התחרות והסביבה החברתית בכתת המחוננים לא נוצרו בעצם חברויות אמת.

מסגרת חינוכית המתאימה לבני נוער בעלי יכולת לימודית גבוהה

בית הספר התיכון למדעים ואומנויות בירושלים מאת: למי אכפת?-

שלום,

אני מוגדר כמחונן מאז היותי בכיתה ד.

מאז ועד לפני כמה שנים ניסיתי למצוא לעצמי מסגרת שתתאים לי.

בבית הספר ניסו לאתגר אותי בעזרת לימודים עם כיתות גבוהות, (אחרי כמה שבועות השלמתי את פער החומר ומאז לא הרגשתי בשום שינוי לטובה), הייתי במרכז מדע ודעת למחוננים, (שלמרות שהוא הרחיב את אופקיי אני בפירוש יכול לאמר שהוא לא אתגר אותי ברמה מחשבתית), קיוויתי למצוא את פתרוני בתוכנית מצוינות המתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן אשר בה עושים בגרות 5 יחל בכיתה י' (גיליתי שכל מה שצריך לבגרות הוא טכניקה נטו, ואפילו לא קמצוץ של חשיבה ושהתוכנית פשוט שורטת לי את המוח ואת כל שאריות החשיבה שנשארו אצלי). פרט לכל נסיונות אלו, ניסיתי והתקבלתי לבתי ספר רבים, ביניהם בויאר, פנימיות צבאיות ועוד... לאחר שהתקבלתי אליהם חשבתי לאיזה מביניהם כדאי לי ללכת, וגיליתי כי אף אחד מהם לא נותן אתגר חשיבה אמיתי. אפילו הוצע לי להתחיל תואר ראשון וגם מן הקורסים המועטים שהתחלתי לא היה צורך בחשיבה מרובה. כך עלו כל נסיונותי למצוא לעצמי אתגר ועניין בתוהו.

יום בהיר אחד, הגיעו מספר נציגים של בית הספר התיכון למדעים ואומנויות בירושלים למרכז המחוננים בו למדתי והסבירו על בית ספרם. שמעתי על בית הספר גם קודם לכן אך לא האמנתי כי הוא יהווה משהו מיוחד ושונה מכל שאר בתי הספר.

לאחר שביקרתי ביום הפתוח שהשרשים אותי עד מאוד, החלטתי להתחיל בתהליך הקבלה גם לבית הספר הזה. בתהליך הקבלה שלושה שלבים. המבחן בכתב אשר היה ברמה גבוהה בהרבה משאר המבחנים לשאר בתי הספר. בראיון שאלו אותי הבוחנים (שהם גם מורים בבית הספר) שאלות ברמה גבוהה ואשר תשובות עליהן דרשו חשיבה. לבסוף, לאחר שעברתי את שני השלבים האלה הגעתי לסדנה בחופשת הפסח.

בסדנה השתתפתי במספר שיעורים אשר אם לומר את האמת, היו השיעורים המעניינים בחיי עד לאותו הרגע. המורים היו מעולים, החומר היה מעניין ורוב השאלות במבחנים בסדנה היו שאלות חשיבה נטו. סוף כל סוף הבנתי שמצאתי את המקום אשר מתאים לי.

היום אני תלמיד בבית הספר התיכון למדעים ואומנויות, ויש ברצוני לציין שזאת בפירוש הבחירה הטובה ביותר שעשיתי בחיי.

ברצוני לעניין גם אתכם בלימודים בבית הספר. על מנת לקבל פרטים נוספים ניתן להכנס לאתר בית הספר: http://www.iasa.jlm.k12.il/default.htm

אבל זה פנימיה לא? מאת: חיים-

בית הספר שאתה מדבר עליו הוא פנימייה, לא? ומה עם לעזוב את הבית והחברים והחיים? לא חבל?

תשובה מאת: למי אכפת?-

אכן, בית הספר התיכון למדעים ואומנויות הוא פנימיה. נכון, עצוב לעזוב את החברים באזור המגורים, אך ממילא חוזרים הביתה אחת לשבועיים וכן בכל החופשות והחגים, כך שיש זמן לבלות גם עם החברים במקום המגורים. התלמידים שמתקבלים לבית הספר אינם רק מוכשרים מבחינה שכלית אלה גם מבחינה חברתית. כמו כן היות ורוב האנשים אינם מכירים אחד את השני, רכישת חברים חדשים היא קלה יותר מאשר בבית ספר בו קיימות "קבוצות" של תלמידים שמכירים אחד את השני.

בקשר לתפיסה שאומרת שמי שהולך לבית ספר שבו הדגש הוא מצויינות "עוזב את החיים" יש ברצוני לציין כי היא רחוקה מאוד מהמציאות. בפנימייה יש הרבה מאוד פעילות, כל מספר ימים מביאים סרטים, יש מסיבות, טיולים בכל יום שבת וכן טיול שנתי. כמו כן, לא כל היום מנוצל ללימודים בלבד ויש שפע של זמן פנוי בו ניתן לצאת לבלות כמעט בכל מקום בירושלים. כך שבסופו של דבר כמעט ואף פעם אין רגעים של שיעמום או הרגשה של "עזיבת החיים הנורמליים".

הייתי ילדה מחוננת מאת: עתליה

קראתי את ההודעות בפורום הזה ודי נתקפתי בנוסטלגיה. לפני המון שנים למדתי באחת מכיתות המחוננים בארץ. מכיוון שיש לי כבר פרספקטיבה של הזמן (אני בת 30), אני יכולה להגיד לכם מספר דברים שמקריאה בדברים שכתובים כאן אני רואה שבכלל לא השתנו עם הזמן:

1. כיתת המחוננים היא הזדמנות מצויינת לעקוף את מערכת החינוך המעבישה. פשוט לקבל יחס מיוחד, תוכניות מיוחדות ומורים מעט יותר סבירים מהרגיל. ובתנאים המצומצמים היום גם זה משהו.

2. אבל- ככל שמתקדמים בכתות ומתקרבים לשלב הבגרויות- אז כתת מחוננים מאבדת כל משמעות: מה זה משנה לי היום שעשיתי בגרות בתנ"ך שנה קודם? גם הליכה לאוניברסיטה נראית לי פתרון לא כל כך טוב. אני דווקא בעד תוכניות מופרעות שיתנו לילדים המחוננים להמשיך להיות ילדים ויצירתיים כמה שהם יכולים (והם יכולים!) ולא להתחיל עם הקטעים ההשגיים האלה.

3. אגב, מהסתכלות עלי ועל חברי לא נראה לי שהיותנו מחוננים קידמה אותנו בחיים יותר מאחרים. לפעמים אפילו להיפך. אני למשל מתקשה ללמוד ברצינות בגלל שתמיד הכל הלך לי קל מדי.

4. גם היחס של קנאה וזלזול מצד ילדים אחרים היה קיים תמיד. לנו היתה גאוות יחידה והרגשנו מצויין עם זה. בכתה שלי לא רק שהיו ילדים חכמים אלא גם הכי הרבה מדריכים בתנועות נוער, מתנדבים במד"א וסתם אנשים מעניינים. ככה שזה לא רק עניין של אי. קיו.

The Israeli gifted kids' project sucks Samuel:

.first of all, sorry for the English, I type faster this way ,now what I want to convey to you, is a very basic conclusion I have form being in a gifted .class for 3 years .it sucks

Maybe it's just in P"T, but all we had, is teachers that weren't as smart as us, trying to teach us things we either knew, or didn’t care about (I moved to a cool place called IASA (Israeli Arts & Sciences Academy it’s a boarding school near Jerusalem, very interesting, you might want to find out more (about this place ( I was kicked out for not

learning enough ( I didn’t really learn at all (but I had two great years

Anyway, use your intellect to learn what interests you, and if your school doesn’t allow you to do so, get another school

As I recall- all education system in Israel sucksאלמוני-

קראתי את מה שכתבת, ואני מוכרח להגיד שאני מבין ללבך, אך הכל יחסי!

תנסה את שני העולמות- החינוך הרגיל מספק חומר טיפשי, ברור מאליו, ומזלזל במוחו של ילד בן 6! כעת אני בחטיבת ביניים, בכתת מחוננים, והאמת היא שהמורים נכנסים לכתה עם חומר טפשי אותו הם קבלו ממשרד החנוך, הם העבירים חומר שכבר ידוע וברור לכל אחד מן הילדים, בעוד שהמורה שזה כל מה שהוא יודע ולמד להעביר, חסר אונים!

הדבר נובע מחוסר טפול נכון של המחלקה למחוננים בהכנת מורים ללמוד מחוננים, הכנת תוכנית למודים חדשה, שונה שתענה לצורכיהם ודרישותיהם של הילדים המחוננים. בעבר למדתי בבית הספר "גורדון" בחולון, צוות המורים בו היה מקצועי, כמו שלא ראיתי צוות מורים מקצועי כזה בחיי- תוכנית הלימודים מתקדמת ומתאימה למחוננים. אך עם המעבר לחטיבה נראתה ירידה, תוכנית הלימודים כמעט זהה לתוכנית הלימודים הרגילה, המורים פחות ברמה, ומרגישים שעמום ותסכול נוראיים- לעיתים מביא הדבר לידי הרעה של ממש במוטיבציה לעשות משהו- כל דבר...

אז לכל הנוגעים בדבר- תקחו לעצמכם את הזמן, תבנו מערך לימודי שמתאים למחוננים- לא סתם נכנסנו לכתה הזאת, תנו למחוננים לסיים בגרויות בי'-יא' הם מסוגלים... תנו להם אפשרות למידה מוקדמת באונ' הם יכולים ורוצים.

בתור בן אדם שבילה שש שנים דש(א)-בורד ו 12:21 | 14/02/04

בכיתת מחוננים אני חייב להגיד לך.

כיתת מחוננים זאת לא כיתה שבה נותנים לילד אפשרויות ופותחים בפניו "אופקים חדשים", זאת כיתה שבה לוחצים על הילד להיות "אינטיליגנט בכוח", דוחפים ספרות, מתמטיקה, אנגלית והכל בקצב יותר מהיר משאר הכיתות, ובאופן נורא מחייב. הלחץ לא מרפה כי לא מעיפים אף אחד מכיתת מחוננים, את לא תשמעי אף פעם את המשפט "הילדה שלך לא מתאימה" כי, מה לעשות, הכסף מדבר.

יכול להיות שהילדה שלך תחזיק מעמד, זה לא עד כדי כך קשה, אבל זה פשוט לא מומלץ, זה להפעיל על הילדה שלך לחץ מיותר, לגרום לה להעביר את כל הלימודים האינטנסיביים יותר אחורה, ופשוט לשים אותה במצב שסביר מאוד להניח שיגרום לה לאבד כל אמביציה ללמוד.

כשאני נכנסתי למסלול מחוננים הייתי תלמיד "חרוץ, מבריק ועם הרבה פוטנציאל" כמו כל אחד שנרשם לשם, עכשיו אני, ועוד חמש אנשים לפחות מתוך ה40 אנשים שהיו איתי בשכבה מפוזרים בבתי ספר אקסטרניים שונים, חלקם נאבקים לבגרות.

מעבר לזה, חשבת פעם על ההשלכות הפסיכולוגיות? הילדה שלך, חד וחלק, תגדל במסלול שמחנך אותה לחשוב שהיא יותר טובה מהשאר, ברור שאף אחד לא אומר את זה באופן מפורש, אבל אף אחד גם לא באמת צריך לומר את זה, נכון? הילדה שלך תלמד שמצד אחד היא יותר טובה מרוב האנשים, ומצד שני הכל יבוא לה בקלות, לא מעיפים ממסלול מחוננים. אמנם להתכחש ללימודים זה ללכת על חבל דק אבל העניינים התקציביים נותנים לך וואחאד רשת.

בקשר ליום אחד בשבוע אני לא יודע, זה דפקא עושה רושם של משהו שיכול לתרום.

הקפצת כיתה

עצה קטנה לכל ההורים ... מאת: ראובן ק.-

הגעתי לאתר הנ"ל במקרה ...אך מצאתי לנכון לנצל את הבמה שניתנה לתת עצה קטנה לכל ההורים שיש להם ילדים מחוננים . אומנם אינני הורה ...אין לי נסיון בכך ...ואני אף דיי צעיר אולם בכל זאת .... אז ככה ...נפל בחלקי ל"קפוץ" כיתה בצעירותי . מה שבזמנו היה נורא , נחמד . ( הפסיק מכוון ) . אין צורך להסביר למה זה היה נחמד ...אולם זה היה " נורא " מסיבה פשוטה . השיקולים לקביעת יעילותו של הצעד ( הקפצת כיתה ) לא תמיד עולים על השיקולים בויתור על הצעד הנ"ל . וזו בשל העובדה , שבד"כ השיקול העיקרי להחלטה על צעד מעין זה הוא בגרות שכלית של המועמד ולא תמיד נבדקת גם הבגרות הנפשית , שבלעדיה ספק אם הצעד ישתלם בטווח הרחוק. מה גם , שקשה מאוד לקבוע אם תהיה בעתיד בעיה במישור הנפשי .

עכשיו , לגבי למשל , מהרגע שקפצתי כיתה ( כיתה ד ) עד לכיתה יא בתיכון הכל נראה טוב ויפה ועדיין הייתי תמיד בין המובילים בכיתה . אולם בכיתה י"ב קרה הבלתי צפוי .

בדיוק בשלב הקריטי של הבגרויות הוברר לי שציוני הבגרות שלי נמוכים משציפיתי בשל העובדה שפשוט לא למדתי להם ( למעשה ..אף פעם לא טרחתי להתכונן למבחן כי לשמחתי הייתי תמיד מצליח בהם גם ללא הכנה ) .

בדיעבד , כיום , אני מסביר זאת בעובדה שכנראה ..באותו זמן ..מפאת גילי הייתי בשלב ה"מורד" ( לא השתתפתי בשיעורים בכיתה ..לא הכנתי שיעורים ולא התייחסתי ברצינות למבחנים ) . שלב שחבריי לכיתה חוו שנה קודם , אך לצערי אני חוויתי בשלב הכי קריטי ( בגרויות ) .

לפיכך , אילו ניתן היה להשיב את הזמן לאחור ..בוודאי שהייתי בוחר לא לקפוץ כיתה. יתרה מזאת , הייתי מאוד רוצה לראות את הצעד הזה מחוץ ל"תוכנית הלימודים". ישנם המון מסגרות אחרות שבהם אפשר לאתגר תלמיד מחונן בכיתה לא מאתגרת .

כמובן , ישנם גם הבטים חברתיים ש"בר המזל" יכול לחוות לאחר שהוקפץ כיתה (אני למשל , הייתי נמוך מאוד לגילי , קל וחומר לאחר שקפצתי כיתה ) .

לכן , אתם ההורים , שעומדים בפני החלטה דומה לילדכם ..שיקלו זאת בכובד ראש או לפחות שימו דגש גם על ההיבט הנפשי .

הקפצת כיתה לא פותרת (כמעט) כלום מאת: נצחיה-

מנסיוני ראיתי כי הקפצת כיתה נותנת שקט תעשייתי לחודשיים או שלושה שבהם הילד משלים את החומר הנלמד לאחר מכן הוא (או היא) מצליחים ללמוד בקלות מוציאים ציונים טובים וממשיכים להשתעמם בכיתה, בנוסף הם מבודדים מחבריהם ולומדים עם ילדים המבוגרים מהם וחכמים פחות מהם ולכן יש בעיות של קנאה, אי הבנה ועוד

בגיל ההתבגרות זה רק מחריף

אני קפצתי כיתה וזה רע לי מאוד מאת: אביב-

כשהייתי קטן הקפיצו אותי כיתה. לא למדתי בכיתה ה'. אולי זה בגלל שהלכתי עם חלק מהילדים האלה גם לגן הילדים, ואולי בגלל סיבות אחרות אבל אין לי כל כך הרבה חברים בכיתה החדשה, אחרי כמה חודשים שוב חזר לשעמם לי אבל אין לי אפילו עם מי לדבר

גברת נצחיה היקרה מאת: שוש-

לגברת נצחיה רציתי רק להביא לידיעתך כי ביתי הודלגה מכתה ד' לכתה ו' בדיוק בגלל בעיות חברתיות. עלי לציין שכבר בכיתה ג' כאשר נודע בכיתתה כי היא מחוננת התחילה מערכת קינאתית סביב השעון כולל הטרדות טלפון בבית הכאות מצד תלמידי הכיתה וכן כל מיני "חרם" למיניהם יום יום , דבר שגרם לילדה סבל בלתי, הפיך. אני האמא ביחד עם הבת פיתחנו דרך להתגבר על כך ולא תמיד בהצלחה. להעלות את הילדה לכיתה גבוהה יותר לא היה קל או פשוט שכן אין מנהלת ביה"ס , היועצת והפסיכולוג של ביה"ס לא היו מוכנים לכך, הם פשוט אנטי מחשש לבעיות חברתיות אך התעקשות הילדה ותמיכתי הביאה לכך שבסופו של דבר היא הוקפצה.

אני רוצה לומר לך שדוקא בכיתה ו' היא היתה מקובלת מוערצת ואהובה במיוחד על כל תלמידי השכבה ולא רק הכיתה. לכן אני מייעצת לך לפנות לגורם חיצוני למשל פסיכולוג חינוכי פרטי כי רק הם יעזרו לך (זה בתשלום פרטי) בכל זאת אל לך לחשוש. דבר נוסף הציונים לא ירדו אלא להפך משום ששם היא היתה בטוחה יותר ומוגנת ע"י מחנכת הכיתה וצוות המורים. אני מאחלת לך בהצלחה ויותר לבתך.

אפשרויות אחרות

חוויות מישיבה ליטאית (חרדית) מאת: הנחש המחונן-

הדבר הראשון בו נפגש המבקר בישיבה הוא תופעת ה"מפל"- מעין רעש עמום, שהולך ומתגבר עם ההתקרבות לאולם הישיבה, ואז, בפתיחת הדלת- רעש אדיר- מאות תלמידים יושבים באולם ומתווכחים אחד עם השני: איך מסוגלים ללמוד ברעש כזה?! מתרגלים.... לומדים ב-3 "סדרים" ביום, כל אחד נמשך כמה שעות רצוף- אין הפסקות, אבל ניתן לצאת ולהיכנס מתי שרוצים (אף אחד לא בודק אם אתה לומד- זאת האחריות שלך...). "סדר בוקר" מוקדש ללימוד בעיון- בהעמקה, אין לחץ "להספיק", ולפעמים מתעכבים על שורה אחת קשה או עמוקה וחשובה במשך מספר ימים. כולם, ילד בן 10 וראש הישיבה, מתמודדים עם אותו טקסט, שהוא לא פחות אזוטרי ולא דורש פחות יכולת חשיבה מופשטת מאשר טקסט מתמטי ברמת אוניברסיטה, וכל אחד מתמודד איתו לפי מיטב יכולתו ורמתו (רק לחשוב על החומות העצומות שמפרידות בין תלמיד בית ספר שלומד "חשבון" לבין הידע בחזית המחקר המתמטי, כאשר רוב רובן, כמו הבגרות למשל, הוא חסר קשר למה שבאמת עושים במתמטיקה, והיה משכנע כל תלמיד ממוצע לחשוב על מתמטיקה מה שתלמיד ממוצע חושב על מתמטיקה). בתחילת הסדר לומדים ב"חברותות"- בזוגות. כל אחד רשאי לבחור בן זוג המתאים לו, או להחליף את בן זוגו, ויש כאלה שמחליפים בני זוג כמה פעמים בשנה. אין הגבלת גיל- כל אחד לומד לפי רמתו והתקדמותו האישית, ניתן לראות אברך בן 30 לומד עם בחור בן 18 (אחד מביא ידע וניסיון, השני "להט נעורים"). יתרה מכך, ניתן לראות רב בן חמישים לומד עם ילד בן 10, שיכול להיות הבן שלו (ולפעמים הוא באמת הבן שלו), לאורך השנה- מבחינתו זה לא "בזבוז זמן", אלא ההשקעה הטובה ביותר (נכון שהוא לא צריך לעבוד, אבל לא זו הנקודה כאן). עם התקדמות הלימוד במהלך ה"סדר", זוגות שנתקלו בבעיה קשה בלימוד/ויכוח מתחילים לשאול ולפנות לחבריהם ולרב, ועד סיום ה"סדר" הויכוחים מתקיימים בחבורות חבורות של תלמידים, כמה מהן מתווכחות מסביב לרבני הישיבה ואיתם. בסוף הסדר יש שיעורים של רבני הישיבה, או של כל אברך שהחליט שהוא רוצה לתת שיעור באותו יום, וכל אחד נכנס לאיזה שיעור שהוא רוצה. אתאר את השיעור הראשון בו הייתי, שיעור של ראש הישיבה (שמאוחר יותר הבנתי שהוא שיעור אופייני ביותר)- השיעור התחיל בהרצאה של ראש הישיבה, סיכום השיעור הקודם ודיון במה שנלמד בסדר. השיעור המשיך, ושום דבר לא הכין אותי למה שעמד להתרחש- ראש הישיבה אמר איזה חידוש או דבר מוקשה לדעת התלמידים- ולפתע- הכיתה דמתה להתפוצצות וולקאנית- התלמידים קמו ממקומותיהם והתחילו לצעוק בקולי קולות על ראש הישיבה ואחד על השני- הוויכוח התנהל באינטנסיביות מדהימה, לא היה לי סיכוי לעקוב אחרי הטיעונים- פשוט הבטתי בפה פעור באחד התלמידים, תלמיד צעיר מאוד, שניהל קרב פינג-פונג מילולי של צעקות עם ראש הישיבה, כששניהם מדברים במהירות מדהימה- ממש יורים את הטיעונים, ועוד במבטא אשכנזי חזק... רק לדמיין את המחנכת שלי בבית ספר, שלא יכלה לסבול ביקורת ("חוצפפפפן!! אתה מתווכח איתי?!?!"), במצב כזה... מה היא הייתה עושה קודם- משעה את הכיתה, חוטפת שבץ או פשוט מתפוצצת על המקום? באיזשהו שלב בויכוח, היה נדמה לראש הישיבה שהתלמיד מעלה נקודה שהוא לא חשב עליה (אח"כ התברר שאין בה ממש), הוא רכן אל התלמיד ואמר "כן, כן, מה שאתה אומר זה..", ראו שהוא ממש שמח שהוא אולי עלה על משהו, וממש רוצה ומעודד את התלמיד לרדת איתו לעומק העניין- תלמיד שבאמת מצליח להפיל את החידוש של ראש הישיבה זוכה להערכה כללית (וזה קורה לעיתים רחוקות), ואם הוא עושה זאת שוב ושוב, אין ספק שהוא ב"מסלול הנכון"... ברגע שזה קורה, וראש הישיבה עומד על טעותו, הוא לא מנסה למצוא תירוצים דחוקים, או למשוך זמן עד לסיום השיעור- באותו רגע הוא אומר לו "נכון", סוגר את הספר ומסיים את השיעור.

אז נכון שקיימות המון בעיות חמורות ביותר במערכת החינוך החרדית (העובדה שכולם, כולל אלו שלא מוכשרים באמת (99%), מוכרחים ללמוד, פוגעת בסופו של דבר ברמת הלימוד אפילו ברמות הגבוהות ביותר), ונכון גם שלא הייתי רוצה להיות תלמיד שם (טוב נו, אולי קצת), אבל לא זו הנקודה.

העמקה

ישנן שתי גישות ידועות בחינוך מחוננים: האצה והעשרה, התקדמות מהירה "לאורך", או התפרשות "לרוחב". ההאצה הייתה הגישה המוקדמת יותר, והתבטאה ב"הקפצת כיתות", דחיפת הילד במסלול מסוים, "ריצה בחומר" - מעבר במסלול הלימודים הרגיל- רק בקצב מהיר בהרבה ובגיל צעיר. היא מזוהה עם סיפורים על המחיר הרגשי והחברתי, הפערים שנוצרו בין ההתפתחות האינטלקטואלית להתפתחות הרגשית, הכרחת הילד לממש את ציפיות ההורים, וסיפורים מזעזעים כמו של זה של סידיס, שגרמו לריאקציה קיצונית, לגישה הנפוצה כיום של ההעשרה: התפרשות לרוחב בלבד ולא לאורך, שאיננה מגדילה את הפער בין הילד לבין חבריו.

בגישת ההעשרה המטרה איננה ל"קדם" את הילד, אלא רק לחשוף אותו למגוון עצום של תחומים, התנסויות, "אופקים חדשים" ואפשרויות, על מנת ל"העשירו", בלי לכוון אותו כיצד להתקדם (ובכך "להגביל אותו"), וללא קשר לתחומי העניין האישיים שלו (אדרבא, אם הוא "נחשף" למשהו ש"הוא לעולם לא היה מתעניין בו", זה "הכי מעשיר"). גישה זו מתבטאת בהורים שמפחדים מכך שהילד יתקדם ויגדיל את הפערים בינו לבין חבריו, מוכנים להישבע לחבריהם שהם מעולם לא עשו דבר כדי לגרום לילד שלהם להיות מחונן, ונזהרים מ"דחיפתו" כמו מאש. התוצאה היא שהילד חסר אונים, הוא לא יודע מה לעשות עם כל האפשרויות הללו, בשבילו הן אינן אפשרויות פתוחות- הוא לא אדם מבוגר שמסוגל להתפתח או להתקדם במה שמעניין אותו ללא עזרה, או לעשות אינטגרציה של ההתנסויות, אין לו הכוונה, הכול "סתם", אוסף אינסופי של גירויים חסרי קשר או מבנה, אפשרויות בלתי אפשריות. בהתחלה הוא מתעניין, הוא סקרן, זה כיף! אחרי כמה שנים הוא הופך להיות אפאתי, מתוסכל, סף הגירוי והעניין עולה מאוד, אין לו הרגלי למידה ויכולת מאמץ לאורך זמן, הוא לא יודע איך להתמודד עם שעמום, ודברים שלא באים בקלות... במרכז ההעשרה הוא מעולם לא למד משהו באותו נושא יותר מסמסטר, מעולם לא התאמץ או עבד ברצינות, תמיד נתנו לו רק "טעימה" מכול תחום, הוא התרגל להיות פסיבי ולחכות למנה הבאה. הוא "הועשר" (בסביל).

גישת ההעשרה מתאימה מאוד ל"רוח הזמן", מבחינות רבות. אך יש גישה שלישית, נשכחת, שנעשה בה שימוש עוד הרבה לפני ש"הומצא" המושג החדש של "חינוך מחוננים" (כאילו לא גידלו אנשים בעלי כישרונות יוצאי דופן לפני אמצע המאה ה20...). יש מימד שלישי שבו ניתן להתקדם, חוץ מאורך ורוחב: עומק. העמקה איננה "דרך שלישית", פשרה בין הכיוונים הקודמים, אלא כיוון אחר לגמרי- במקום לרוץ קדימה, או להתפזר לצדדים, נשארים דווקא במקום- מתמקדים ברעיון, באתגר או בבעיה אחת, לאורך זמן רב מאוד, תוך כדי ניסיון להעמיק בה (יש דבר כזה!)- ללמוד עליה מכל בחינה אפשרית, לחשוב עליה שוב ושוב, לנסות לתקוף אותה מכל מיני כיוונים וזוויות (ולנסות למצוא נקודות מבט חדשות), לנסות להגיע להבנה חדשה ויותר בסיסית (ולנסח אותה...), לדפוק את הראש בקיר עד שנהיה בו חור, להגיע לתפיסתה ברמה גבוהה יותר (אלו לא רק מטפורות של המימד השלישי, כפי שיעיד כל מי שאי פעם פתר או התמודד עם "בעיה עמוקה"). מערכת חינוכית שכופרת במימד השלישי – אל לה להתפלא על השטחיות שלה.

געגועי לסדאם חוסיין מאת: עודאי-

בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה החדר האטום שלנו היה בחדר הספרייה- לא היה להורים שלנו מה לעשות מלבד לשמש כשני מורים פרטיים במשרה מלאה. אני זוכר את השבועות האלו כתקופה הכי אינטנסיבית מבחינה אינטלקטואלית שחוויתי אי פעם- איזו תקופה נפלאה!

האם זה נכון שהמפקחת אסתר בלשר פורשת? מאת: משה-

האם ידוע מתי זה יקרה? זו תהיה אבידה לנושא המחוננים. האם ידוע מי מחליף אותה?

אני מוכן להחליף אותה! מאת: הנחש המחונן-

אני אבטל את התוכנית של יום בשבוע!

אני אקח את הכסף ואדאג שלכל מחונן יהיה מנחה אישי. היכונו לתוכנית 4 הנקודות:

1. הם ייפגשו פעם בשבוע לחצי שעה.

2. הנחייה אישית לקריאה מודרכת, עבודות חקר, פרוייקטים ועוד ועוד!

3. זה יהיה בנושאים שהילד אוהב ולא במטרולוגיה!

4. שאר הכסף הולך לפעילות חברתית משותפת של המחוננים עד י"ב! טיולים! מוזיאונים! סיורים לימודיים! קומזיץ! דולפינריום! בתי אבות! סבבה!

ומי המנחה? איש מקצוע בתחום עניין שהילד בוחר, או מחונן בוגר שהוא סטודנט באותו תחום.

היכונו לרפורמה בחינוך המחוננים!

זו לא רפורמה- זו רבולוציה! מאת: לימור לבנת-

לעולם לא נבטל את ההוראה הפרונטלית- זו שיטה כל כך מוצלחת!

סדר העדיפויות הפגום של משרד החינוך מחבר/ת : סלע

מתוך תקציב של 24 מיליארד ש"ח לחינוך ב- 2003, 2 מיליארד ש"ח מופנים לחינוך מיוחד. לעומת זאת עבור ילדים מחוננים מקצה משרד החינוך בערך אלפית (!) מהסכום הזה: בסביבות 2-3 מליון ש"ח.

לא שאני טוען חלילה שהתקציב עבור חינוך מיוחד אינו מוצדק. כלל וכלל לא. אלא שיש משהו פגום בחוסר הפרופורציה הזו בהתייחסות לחריגים כלפי מעלה שבעצם אינם זוכים לכל התייחסות.

חוסר ההתייחסות המוחלט הזה לילדים מחוננים הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר של חתירת מערכת החינוך לבינוניות גמורה. בכל מערכת בה חותרים למצוינות, דבר ראשון מעודדים ומשקיעים במצוינים במערכת. מהשקעה במצוינים ייהנו לא רק אותם ילדים המוגדרים כ"מחוננים" אלא המערכת כולה. אי התייחסות לילדים חריגים כלפי מעלה מנציחה את הבינוניות המשגשגת.

(אולי בעצם אני מגזים מעט כשאני מדבר על בינוניות בכל הקשור למערכת החינוך. בינוניות היא מילה גדולה מידי. מערכת החינוך מזמן חצתה לה את גבולות הבינוניות כשהיא שוקעת כלפי מטה בקצב מסחרר. עד כאן הירידה היומית על מערכת החינוך)

ולמי שמפקפק בשאלה האם יש לילדים חריגים כלפי מעלה צרכים מיוחדים: אני אומר לכם בביטחון: כן, בהחלט! לפחות כשמדובר בשיטות חינוך מקובעות המכתיבות קצב אחד ושיטת לימוד אחד לכולם, מי שנפגע כתוצאה מכך הם בראש וראשונה אותם חריגים. ואיזה חוג מסכן אחר-צהריים אחד בשבוע (שגם הוא לא ממומן מתקציב משרד החינוך) זה לא הפיתרון לאותם ילדים שיושבים ומשתעממים בשיעורים שלא נועדו לקצב ההבנה שלהם, ומתבקשים לתרגל שוב ושוב (עיין ערך: שיעורי בית) חומר שכבר מזמן הבינו.

לאותם ילדים, ולמדינה בכלל, עלול להיגרם נזק משמעותי מחוסר התייחסות זה, וחבל.

כמובן שישנו גם פיתרון אחר: מערכת חינוך גמישה שמתחשבת בכל תלמיד בתור אדם שונה עם יכולות וצרכים שונים ומתייחסת אליו בהתאם. מערכת חינוך כזו לא הייתה צריכה להתייחס לילדים מחוננים בתור קטגוריה נפרדת. אבל זה בכלל חלום באספמיא.

הפן החברתי

קשה לי!!! מאת: ראובן –

אני ממש צריך עזרה קשה לי עם היותי מחונן כולם בבית ספר ממלכתי צוחקים עלי שאני משקפופר ויש לי שביל בצד אני מחפש בית ספר בו ארגיש כמו כולם

אנא תנו לי הצעות אחיי

חכו כמה שנים אמיר:

אני יודע שמה שאני אומר לכם עכשיו ישמע לכם אולי קצת אידיוטי, אבל אני עברתי את מה שאתם עוברים עכשיו ויש לי יכולת להסתכל כמה שנים אחורה...

גם אני הייתי ילד מחונן וגם אני סבלתי מהצקות, אפילו שהקפדתי להתלבש כמו כולם, הייתי שונה: עניינו אותי דברים אחרים ובכל זאת (יש להודות) הייתי פחות טוב בספורט ואולי גם בעוד כמה דברים שנורא חשובים בגיל 14.

עכשיו אני בן 29, אני עדיין פחות טוב בספורט אבל יש לי חברה לתוכנה שפתחתי יחד עם חבר, יש לי עבודה מעניינת שאני אוהב, יש לי המון כסף (גם אם אף פעם לא מספיק...) ויש לי הרבה דברים אחרים שאין לכל אלו שהיו מלכי הכיתה בכיתה ח' (כמו אפשרות להתעניין בכל מה שמעניין אותי ולא רק לעבוד כל הזמן בדבר טיפשי שמשעמם אותי).

וכן- גם הבנות כבר מזמן לא חושבות שאני לא מושך.

אז נכון: קשה להיות מחונן בן 14 ואולי גם קודם או אחר כך, אבל מאוד מאוד כייף להיות מחונן מבוגר, כשמשתנים סדרי העדיפויות אצל האנשים סביבך ויש לך יתרון משמעותי.

אל תתיאשו!!!

ילדה שמרגישה לבד מאת: אמירה-

אני אמא לילדה מקסימה בכיתה ה'. היא ילדה מחוננת נאה מאוד טובת לב וכל מה שניתן לבקש.

למרות שהיא די מקובלת בכיתה (לא מלכת הכיתה אבל בהחלט פופולרית) היא מרגישה נורא לבד ומרבה לדבר על הבדידות שלה ועל כך שאין לה חברים.

אמרו לי שיש עוד ילדים (דווקא מחוננים) שמעלים כאלו מחשבות. מישהו יודע על זה משהוא?

מה עושים?

מחסור באתגרים מאת: מיתר-

עבדתי בעבר עם ילדים מחוננים והייתי ילדה מחוננת בעצמי. לדעתי מקור הרגשת ה"בדידות" הוא מחסור באתגרים חשיבתיים, וילדים מחוננים, בעיקר בוגרים נפשית ויצירתיים, מרגישים (גם אם הם לא מודעים לזה או לא רוצים לדבר על זה) שהם לא מוצאים מסגרת חברתית או חינוכית שמתאימה לרמה שלהם.

זה יכול להופיע גם אצל משתתפים בקבוצת מחוננים יום בשבוע, כי הפעילויות של קבוצת אלה בדרך כלל מעבירות ידע ולא מאתגרות את החשיבה.

התכוונתי מרגישה בודדה מאת: אמירה-

הילדה שתארתי מרגישה שאין לה אף חברה או חבר, שאיש לא באמת מכיר אותה והיא לבד בעולם.

אולי... מאת: מיתר-

אולי יש לה חברים מסויימים אבל היא מרגישה שאין לה חברים ברמה שלה או חברים שיכולים להבין אותה.

גם אני מרגישה ככה מאת: דנה-

גם אני מרגישה לבד, ואני יכולה להבין על מה היא מדברת...

וזה לא קשור למספר האנשים שאני מדברת איתם או הולכת איתם בהפסקה. זו באמת הרגשה לא נעימה

גם אצלנו... מאת: נאוה-

גם הבת שלי, בת 9 בכתה ד', מתארת אותה תחושה. היה שלב שחשבנו שבכיתת מחוננים היא תרגיש יותר "שייכת" אבל ככל שהתעמקנו באפשרות הזו כך גילינו שבכיתת מחוננים הם ביחד...לבד.

גם אני, עוד אחת שמרגישה מאוד לבד... מאת: תול

אני ילדה בכיתה י', מחוננת לפחות בתחום מסויים.ישנו תחום אחד בולט, שבו אני מצטיינת. בכיתה ז' ו-ח' כבר למדתי את החומר לבגרות וקיבלתי 100 בכל המבחנים. בכיתה ט' הוקפצתי לכיתה י' במקצוע זה וגם שם קיבלתי 100 כמעט בכל המבחנים וידעתי את החומר לפני כולם. היום אני בכיתה י', המסגרת נגמרה מאוד משעממם לי.אין לי שום דבר שמאתגר אותי(מה גם שהמקצוע בו אני מצטיינת איננו מטופח כל כך במערכת החינוך. אני מאוד לבד, אין לי הרבה חברות ואני באמת בודדה.

The Darkness Lord ו 10:40 | 20/03/04

גם אני בהיותי מחונן עובר קשיים רבים בבית הספר...

כמה שהילדים צוחקים עלי, קשה בחיים, אבל מצד שני, אני מתעודד כי אני רואה שלהם עוד יותר קשה ממה שהם עושים לי, הם רק מנסים כאילו "להוריד" אותי רמה...

למשל, כל פעם שאני הולך לשיעור "דוברי אנגלית" (בכיתה נפרדת), כשאני חוזר- התיק שלי קבוע שוכב על הרצפה פתוח וכל תוכנו מפוזר בקצה השני של הכיתה, הדבר הזה מכביד עלי מאוד וכנראה שגם על ילדים אחרים.

כמובן, שעם מתנה אחת מפסידים אחרת; יש לי כשרון בשפות, מתמטיקה, ספרות ומחשבים וכל שאר הדברים שדורשים חשיבה וישיבה (לרוב), אך, לא קיבלתי את מתנת ה"ספורט" וה"כושר הגופני" כך שהסיכויים שלי להשתלבות בחברה מתו עוד ביום שנולדתי.

יש לי רק חבר אמיתי אחד שגר כשני קילומטר או יותר מביתי וגם הוא מחונן,

כך אנו יושבים על כיסאות מחדר האוכל ומשחקים במחשב וגולשים באתרים.

אבל, חבר אחד טוב לא יכול לחסות את הכאב ששכבת ז' אחת יכולה לגרום כשהיא ממש משתדלת...

הקפיצה הגורלית... מאת: רעות-

לפני שבוע, המנהלת שלי הציעה לי לקפוץ כיתה.

אני חטפתי הלם עמוק ביותר. כי אני בכלל לא למדתי, בקושי באתי לבי"ס ובגדול כל ההתיחסות שלי לביה"ס וכל מה שקשור בזה היתה זלזול נטו!

גם למסיבות וכאלה לא באתי - הייתי ילדה מאד מקובלת ובחברה עם המון חברים ובעצם אני שנאתי את כולם! ממש שנאתי. ומאד לא הרגשתי טוב עם עצמי. הרגשתי כאילו אני ילדה צבועה.

בקיצור - אני ממש לא יודעת מה לעשות, ההורים שלי גם מאד מסופקים אם זה המעשה הנכון. אני גם די מפחדת מהתגובה של הכיתה שלי ברגע שהם ידעו את זה. ובכלל זה דורש הרבה השקעה, הדבר הזה.

אני ממש מתוסכלת.

לליאת- הפן החברתי

חברת שווים למחוננים היא אוטופיה, לעומת זאת, מחוננים (כמו מבוגרים) יכולים לפעמים להסתפק ב"חבר נפש" אחד או שניים, ואפילו לחבר אמיתי אחד יכולה להיות משמעות עצומה. כתבתי ששמחתי לקרוא את ההצעה שלך, בגלל שפתחת דווקא בדאגה לצד החברתי: אני חושב שהבעיה החברתית היא הבעיה מס' 1 של מחוננים, ולא השעמום (כפי שנכתב כאן בעבר), ושרבות מהבעיות האחרות הן נגזרות שלה- למשל, אינני מזדהה עם "הקלישאה מס' 1" על מחוננים: הפער בין ההתפתחות השכלית לרגשית, כביכול בגלל מתן דגש רק על הראשונה. רוב הילדים המחוננים שאני מכיר הם ילדים רגישים ביותר או מודעים מאוד, וכפי שנכתב כאן, מחוננות היא בעיקר עניין של תכונות אופי ואישיות, ואין ספק שההתלהבות או המוטיבציה של המחונן הן חלק מהתפתחותו הרגשית והבגרות שלו (לא פחות מאשר של התפתחות ובגרות אינטלקטואלית). אני חושב שרוב הבעיות הרגשיות, שכמובן אינני מתכחש להן, הן תוצרים של החריגות החברתית, במיוחד בבית הספר, שמשלב את המסגרת החברתית עם זו הלימודית (זה לא מוכרח להיות כך!), וכך, חריגות לימודית הופכת במהירות לחריגות חברתית (או למעלה- המתנשאים למיניהם- או למטה). כלומר, עצם השונות של הילד מהסביבה - היא "מקור הרוע", ולא איזושהי פתולוגיה מהותית למחוננות של התפתחות פנימית "בלתי מאוזנת", שההורים כביכול תרמו לה ב"דחיפת הילד" בכיוון האינטלקטואלי והזנחת צרכיו הרגשיים (אריקה לנדאו). לעיתים קרובות, דווקא ילד שהוא "מחונן רגשית" ומתקדם מבחינה רגשית הרבה מעבר לבני גילו- ברגישותו, במודעות שלו, בבגרות המתבטאת בין היתר ביכולת להחזיק מוטיבציה פנימית לאורך זמן ושאר תכונות של "מבוגרים"- יתקשה להסתדר בחברת ילדים, ויפתח את הבעיות הרגשיות שאנו מכירים. לכן אני תמיד ממליץ על כתת מחוננים- בוגרי הכיתות הללו מתלוננים לעיתים קרובות על כך שחוץ מ"החברים הנפלאים" הם לא קיבלו הרבה מהעניין.... הם לא מכירים מספיק את סיפורי הבדידות והדחייה של מחוננים רבים שלמדו בכיתות רגילות, ולא מבינים עד כמה מסגרת לא מספקת מבחינה לימודית זה "צרות של עשירים". כנ"ל אגב לגבי "יום העשרה", שחשוב שההורים ידאגו לילד לחברים מהמרכז מבעוד מועד, כל עוד המסגרת הזו נמשכת, גם אם הוא עדיין לא מרגיש צורך בכך (בגיל ההתבגרות הוא ירגיש ועוד איך... אבל אז כבר המסגרת תיגמר) ויתגברו על הרתיעה שיש לפעמים כאילו הצורך בחבר מחונן הוא הודאה בכישלון חברתי בחברה "רגילה".

מאת: ליאת

מהניסיון הקצר שלי עם נושא המחוננות (שנתיים), אני פשוט מסכימה לכל מילה שכתבת. אנחנו משתדלים מאוד לפתח את הנושא החברתי, עם ילדים "רגילים" ויש תוצאות במובן שבני מאוד פתוח והוא עבר מרצון להיות רק לבד לילד שמבקש ביוזמתו חברת אחרים ומתלהב ממנה. בעיני, זה הנושא שהכי מדאיג, בשאר אני בטוחה שהוא יסתדר. הגננת אומרת שהוא ילד מקובל, אך ילד שבוחר להיות לבד הרבה. עם זאת, באינטראקציות חברתיות, חוגים וכו' הוא תמיד פעיל משתתף וזה מעודד.

אני חייב דווקא

שלא להסכים איתי... בחברה, אין הכוונה דווקא לחברים, אלא לסביבה החברתית של הילד- זו טעות להפריד בין בעיית השעמום לבעיה החברתית, מחוננים רבים מדווחים שלמרות שיש להם לא מעט חברים, הם עדיין מרגישים בודדים. לא כמות הקשרים היא החשובה, אלא איכותם- מחונן זקוק לקשרים בוגרים בהרבה ממה שמסוגלים בדרך כלל לספק לו בני גילו: קשרים שמבוססים על שיתוף רעיונות, תחומי עניין, התלהבות וסקרנות, קשרים שבהם הוא יכול לחלוק את מה שמייחד אותו, ולהתפתח ביחד, או בעזרת מישהו, ולא לבד. קשר עם מנחה או מורה (לאו דווקא במובן של מורה מבית ספר, אלא במובן של מורה אמיתי- שיכול להיות גם אח או הורה או חבר), שמאמין בו, ומקדם אותו, יכול להיות לא פחות משמעותי מ"קשר עם חברים". כלומר, יש חשיבות עצומה לקשר עם אנשים, ואין לצמצם זאת לקשר עם בני שכבת הגיל של הילד (דווקא מחוננים מסוגלים ליצור קשרים שפחות תלויים בגיל הביולוגי). אחד המחקרים המוקדמים המפורסמים ביותר על מחוננות בדק קבוצה גדולה של אנשים שהגיעו להישגים יוצאי דופן במגוון תחומים, והמשותף היחיד לכולם שנמצא היה שהם דיווחו על מפגש עם מורה מעולה כעל חוויה יוצאת דופן ששינתה את חייהם. בניגוד למה שאולי היינו רוצים לחשוב, "עולם הידע" איננו פתוח לכולם, הדבר הרבה יותר דומה למסורת שמועברת מדור לדור, באמצעות חניכה והדרכה, תוך הדגמת דרכי חשיבה ומתודות יצירתיות, ובהעברת תחושת כיוון, תעוזה, פתיחות ונונקונפורמיזם. וייתכן מאוד, שמי שלא פגש מורה כזה לא מסוגל להבין במה מדובר, ורוב המחוננים באמת לא זוכים לפגוש מורה כזה- יש כאן לא מעט אלמנט של מזל. וכמובן שבמרכזים למחוננים לא יצטטו לך את המחקר הזה... הסיבה שמלמדים שם בעזרת מורה מול כיתה, היא לא בגלל המחקרים, או בגלל שזו השיטה המתאימה למחוננים, אלא בגלל שזה הדבר היחיד שהמערכת מכירה- הקצאת שעות, תקנים, השתלמויות.. (המחקרים והרציונאליזציות באו אח"כ..).

דבר אחד אני יכול להבטיח לך (ותקראי את שפתיי..)- הבן שלך יתעלה על כל מי שהוא יפגוש עד גיל 16. כל השאלה היא מי הוא יפגוש עד אז.. וכמובן שאני מתכוון כאן למפגש אמיתי, משמעותי, כמו שתיארתי למעלה, ולא ללחיצת ידיים (שלא כמו במרכזי ההעשרה, שם מאמינים שאם נשים את הילד עם יצירת אומנות באותו חדר, זה יעשיר אותו. עצם ה"מפגש" יגרום לכך שהאיכויות של יצירת המופת יפעפעו בדרך פלאית אל תוך הילד, ש"מוחו הצעיר פתוח לגירויים".. בפועל, היא לא תאמר לו דבר, והוא לא יזכור דבר. ושימי לב שהטיעון הזה היה הרבה פחות חזק אילו היה מדובר בקריאת יצירת מופת ספרותית או הגותית- מה הפלא שדווקא "מפגשים" כאלה לא מספקים במרכזים...).

ולסיום, רציתי להציע להורים תרגיל מחשבה קטן, דמיינו את עצמכם כפי שאתם כיום, כלואים בגוף של ילד, ויושבים יום אחר יום בכיתה ד', לומדים שברים – אולי תוכלו להבין משהו מהשעמום האיום, בזבוז הזמן העצום, והבדידות שמרגישים מחוננים רבים בבית הספר (ולא שאני טוען כאן שהילד המחונן הוא "מבוגר קטן", בכלל לא, הוא ילד. אבל אני כן חושב שהמטפורה הזו הרבה יותר מוצלחת מאשר הדימוי הנפוץ, שגם חלק מההורים שותפים לו, של המחונן כילד שנושא על כתפיו איזה ראש עם מוח של מחשב על, דימוי שמנתק לחלוטין בין "הIQ של הילד" -אותה יכולת "יוצאת מגדר הרגיל", ולכן גם לא באמת מובנת ולא באמת מטופלת- ל"שאר" הילד). מי שאוהב ללמוד, סובל לעיתים קרובות מה"לימודים" בבית הספר הרבה יותר ממי שלא אוהב ללמוד, כי השעמום פוגע בו במקום הרבה יותר עמוק, במשהו שהוא אוהב ושהוא חלק ממנו, ולא רק כאיזשהו "עונש" חיצוני של "לשבת בבית הספר".

אז איך מחוננים עדיין לומדים ו ערפל מיסטי כסוף ו 19:44 | 07/03/04

בבתי הספר?

אני רצינית,לבזבז 12 שנה מחייך על ידע שהערך שלו מוטל בספק ושיכול היה להיות מועבר בצורה הרבה יותר מעניין ומאתגרת זה השיא של חוסר הרציונאליות.

• לא כולם, לא כולם ו נועה לביא ו 23:17 | 07/03/04

אבל הסיבות לכך הן א. חוק חינוך חובה. ב. הנורמה לפיה "חייבים לסיים בי"ס "...

אישית, אני עזבתי את בי"ס אחרי כיתה ט', ולו יכולתי הייתי עושה זאת עוד קודם לכן...

• בית ספר מיועד לבינוניים... ו *Ginny Weasley* ו 23:21 | 07/03/04

אנשים שהם מעל לממוצע, [או מתחת לו] לא מרגישים שייכים למסגרת.

-תיאוריה על רגל אחת-

שונאת ביצפר. שונאת להגיע למקום הזה

• נכון. ו סנדרין ו 14:58 | 08/03/04

סבלתי מזה נורא ביסודי, כיתה ה' בעיקר. עד שלמדתי שאני פשוט לא צריכה לחפש שם כלום. בבית הספר להיפגש עם חברים, לצייר, להקשיב כשמעניין - ואת מה שאני רוצה לעשות ולפתח, לשמור לבית.

בית ספר זה רע. משעמם לכל מי שהוא לא ממוצע, או לפחות לא *שואף* לבינוניות. כל פעם מחדש אני אומרת שהוא לא שווה את התסכול שלי .

• זהו, שהיה לי גם קשה בקטע החברתי.. ו *Ginny Weasley*

לא השתלבתי אף פעם, תמיד הרגשתי יותר בוגרת,

השטויות של האנשים בשכבה אף פעם לא עניינו אותי...

עכשיו בתיכון יש לי קצת יותר אנשים שאני מתחברת אליהם, אבל עדיין, זה לא המקום שלי

• *מזדהה* ו סנדרין ו 21:08 | 08/03/04

היו לי תקופות שהייתי ממש מנותקת מכל ה*שאר* . עכשיו יש לי את החברים שלי, ועם האחרים אני דואגת לשמור על מצב סביר, בתקווה שלא ימאס לי איזה יום מהשטויות שלהם.

למה? פשוט, יותר נחמד לבוא בבוקר ולומר שלום לאנשים, גם אם אני לא יכולה להיות כנה איתם. אני כל כך שונאת למצוא את עצמי משתנה כדי למצוא חן.

• אויש כן. ו *Ginny Weasley* ו 21:35 | 08/03/04

בשביל להרגיש יותר שייכת אני צריכה להתעלם מכ"כ הרבה דברים, להדחיק ופשוט להפוך למישהי שונה לגמרי ממי שאני.. זה מעצבן..

למה אני צריכה להשתנות? מי הם בכלל? בלאט. הישרדות, משו.

• עשו לעצמכן טובה ו נועה לביא ו 22:56 | 08/03/04

אל תשתנו, ואם אפשר, אל תישארו במסגרת הזאת בכלל... אין לה שום דבר להציע לכן, חוץ מפגיעה והרס.

הודעות מפורום הורים למתבגרים: שלום לכם, אני חדשה כאן

וזקוקה מאוד לעזרתכם.

יש לי בת שהיא בת כמעט 12. לדעתי, היא התחילה את גיל ההתבגרות שלה כבר בגיל 10 וחצי. מגיל 10 וחצי היא התחילה ממש להשתנות לי מול העיניים והלב נשבר לי מלראות את זה.

קצת רקע:

הילדה ילדה מחוננת. גם אובחנה ככזו במבחן של השירות הפסיכולוגי העירוני בעירנו. היא נמצאת בחוגים לילדים מחוננים ומצטיינת בבית הספר בלימודים. התנהגותית, היא ממש מתחת לכל ביקורת. מילדת קסם היא הפכה להיות מרדנית, חוצפנית ומעיזת פנים. היא מדברת באופן שקשה להאמין שחונכה בבית שלי כל חייה.

אני לפעמים עומדת ומביטה ולא מאמינה לאן נעלמה הילדה הנפלאה שלי.

הדבר שמאוד מטריד אותי בנוסף למה שכתבתי למעלה הוא, שהיא מתעניינת בכל השטויות ה"צפוניות" הטיפשיות שמעניינים בני-נוער רדודים. היא ילדה עם כושר ביטוי מעולה ואוצר מילים שאי אפשר לתאר. בגיל שמונה היא כתבה שני סיפורי ילדים שזכו בפרסים.

היא קראה עד לפני כשנתיים ספרים של אורי אור לב, ספרים של דבורה עומר, גם על בן-גוריון, בגין והרצל. קראה ספרים של אריך קסטנר ויאנוש קורצ'אק. בשנתיים האחרונות לדעתי היא קראה חמישה ספרים. כולם "הארי פוטר"...

היא מסרבת לקרוא. טוענת שקריאה משעממת אותה. היא תקועה במחשב כל היום, על צ'אטים עם בנות ובני הכיתה שלה. רוקדת ג'אז בחוג ובלהקה, מורידה שירים בקאזה, מקשיבה לבריטני ספירס וכל מיני כוכבות פופ צעירות וחצי עירומות..., מעריצה את לובה מארץ נהדרת ומעריצה קיצונית של מרי-קייט ואשלי, התאומות אולסן, שמככבות בקומדיות אמריקאיות טפשיות.

מה קרה לה? נסתם לה המוח?

הגעתי איתה כבר להסכם שתקרא רבע שעה ביום ספר. רק רבע שעה כדי לנסות לחזור לחווית הקריאה. אמרתי לה שאני חושבת שזה יוסיף לה המון לדמיון, לידע, לשפה. היא לא מצליחה כמעט לעמוד בהסכם.

מה דעתכם על מה שכתבתי? האם הכול מוכר לכם? האם יש סיכוי שזה יתהפך מתישהו חזרה? האם בעצם עליי להשלים עם זה שבתי תהייה עוד אחת מהטיפשים האלה שמראיינים בטלוויזיה אחת לכמה זמן כדי להראות איזה בור הוא הנוער שלנו. שואלים נערים ונערות מי זה אלתרמן, מי זה עגנון, מי היה הרצל או בן-גוריון, מה הן המילים של "התקווה", והם מחייכים במבוכה ולא יודעים...?

האם זה מה שיהיה?

סליחה ששפכתי עליכם מגילה אבל זה מעיק ומעציב אותי כל כך.

תודה על כל עזרה ותגובה שתתקבל מכם,

• אל תתעצבי- הכל מוכר לנו- ו גליה12 ו 18:36 | 14/02/04

זה גיל ההתבגרות-נקודה...

אני לא רואה לפי הספורים שלך שהבת שלך עושה דבר אחר מכל מאה אלף בנות אחרות בגיל הזה...

הגיל שבו הכי חשוב להיות IN להיות כמו כולם- להיות מקובלת- מוזמנת למסיבות- להתחנחן לפני הבנים הכי שווים

זה נפלא לקרוא גם אני הייתי "תולעת ספרים" ואני חושבת שאוהב ספר אמיתי לא שוכח את אהבתו לעולם- היא תחזור לזה ..מתי ? לא יודעת

אבל כיום בשיחת בנות- הרבה יותר קל ונעים לדבר על לובה או על כוכבים של קומדיות אמריקאיות מטופשות- מאשר על ספרים של דבורה עומר (שאגב ולא שייך כלל וכלל- לא נחשבת בעיני כספרות מופת)...

ובקשר לחוצפה ולהתנהגות דומה- זה חלק מההתבגרות- אבל פה את צריכה לשים לה גבולות ברורים- בנוסח "אצלנו בבית לא מדברים ככה" "אצלנו בבית לא עושים ככה" וכו'...

דיבור שנכון שבינה לבין חברו